חיים ומוות בידי הלשון: שפה הורגת תקשורת או שפה בונה תקשורת 

חיים ומוות בידי הלשון: שפה הורגת תקשורת או שפה בונה תקשורת / נירית סלמון

"ידעתי שתעשה את זה!", "רק לך זה קורה!", "ואם הוא היה קופץ מהגג, אז היית גם קופץ?", "אתה אף פעם לא מקשיב!", "נמאס לי שהכל עליי!" מי מאיתנו לא מכיר אמירות אילו? אולי שמעת אותן מהוריך? אולי ממוריך? אולי גם אתה אף חוטא בהן, ואומרן לילדיך? לעובדיך? אילו אמירות, שאין אנו מקדישים להן מחשבה, הן פשוט נפלטות החוצה מהפה בצורה אוטומטית. גם כשאומרים אותן שוב ושוב ושוב, הן לא באמת משיגות שינוי. הצד השני לא משתנה. מדוע? אם ננתח אותן, הרי שרובן נאמרות כמשפטים המסתיימים בסימני קריאה. בעלי משמעות של תוכחה, נזיפה. מאוד חד משמעיים, מכלילים, כאילו זאת האמת היחידה. האומנם ילדך אף פעם לא מקשיב לך? אף פעם? האומנם הכל עליך? בן/בת זוגך יושבים רגל על רגל כל היום ולא עושים דבר? אמירות אילו מעוררות התנגדות, איום ומטילות מחסום בתוך התקשורת.

כשהמוח האנושי חווה איום או פחד ולא משנה מה הסיבה לכך, הוא מגיב בהפעלת מנגנון השרדות עתיק שנקרא "הלחם או ברח" (fight- flight). הגוף מכין עצמו למלחמה או מנוסה. מערכות ביולוגיות חיוניות מעוררות בעוד שמערכות שלא נחוצות באותו הזמן מדוכאות. כך משותק איזור קליפת המוח הקדמי, האחראי על חשיבה רציונלית ושיקול דעת. לא פלא, שהילד, הבעל, המנהל או השכנה מקומה ראשונה לא הצליחו להגיב באופן תקשורתי למשמע אמירות כמו: "אתה לא יכול פעם אחת לעשות משהו כמו שצריך?", "כמה פעמים אני צריך להגיד לך לעשות כך וכך..". אמירות אילו מעוררות את מנגנון "הלחם- ברח" ואז או שמתעוררים ויכוחים ומריבות (מלחמה) או שיש קצר בתקשורת, ניתוק (בריחה).

שפה מקדמת תקשורת

"אני" ו"אתה" בתוך התקשורת
איך ליצור דיאלוג חכם ויעיל עם הזולת? איך לא לעורר את אותה תגובה השרדותית אוטומטית, המשתקת חשיבה רציונלית? איך לא ליצור אצל הזולת התנגדות ומחסומים כלפינו? שפה חיובית היא התשובה. שפה חיובית יוצרת מוטיבציה לתקשורת בעוד ששפה שלילית הורגת אותה. לדוגמא, במקום להאשים את הצד השני ולומר "אתה אף פעם לא מקשיב לי" להגיד מה אני רוצה ומצפה בדיאלוג. "אעריך מאוד אם תקדיש לי מזמנך, ותשמע אותי עד הסוף". במקום להוכיח ולומר "ידעתי שזה יקרה!", לומר "כפי שאני רואה את הדברים, ניתן לפעול בדרך אחרת... אני חש/ה ששנינו נרגיש עם זה נוח".
האמירות החיוביות מובאות בגוף ראשון, "אני": "אני שומע מדבריך ש...", "אני מרגיש שהייתי יכול...", "אשמח אם...", "כפי שאני רואה את הדברים...". כשאדם מספר על עצמו ורגשותיו אין הוא יכול לטעות. הוא לוקח אחראיות על התקשורת, במקום להאשים את הצד השני.
כשאדם מתייחס לאחר, אל לו להתיימר לדעת את מחשבותיו ורגשותיו של האחר באופן מוחלט. לכן, בפנייה אל הצד השני, רצוי להוסיף סימני שאלה: . "מה דעתך ש...?", "למה את מתכוונת...?", "איך ניתן ליצור מצב שבו...?", "את כועסת?". כדאי להשתמש במילים לא חד משמעיות, המשאירות מקום לספק "נראה לי שאתה כועס ...".

עניין של סמנטיקה
יש מילים בעלות קונוטציה שלילית לדוגמא המילה "בעיה" מעוררת מחשבות על קושי, מכשול, גורם לא רצוי, גורם מעכב, תסכול, ייאוש. המוח חווה את המילה "בעיה" כאיום, ומפעיל את אותו מנגנון השרדות "הלחם-ברח" בו מדוכאת קליפת המוח הקדמית, מדוכאת היכולת לחשוב באופן רציונלי, שקול ויצירתי. לא פלא, שמתקשים במצב זה להגיע לפתרון מוצלח. לעומת זאת, אם נחשוב על האירוע כעל מצב נתון המאתגר אותנו- תתעוררנה במוח מחשבות אחרות. תעלינה יותר אפשרויות לדרכי פעולה.
דוגמא נוספת היא המילה "סיכון". האם אני לוקחת סיכון? או אולי אני לוקחת "סיכוי"? סיכון מעורר תחושה של סכנה- המוח כבר מתכונן למגננה. המילה סיכוי מעוררת אסוציאציה של הזדמנות.

מה ההבדל בין ילד שאומר "אף פעם לא הייתי טוב במתמטיקה, בטוח אכשל במבחן!" לבין אישה שאומרת "שנים ניסיתי דיאטות, כל הדיאטות האפשריות. אני לא מצליחה לרדת במשקל"? אין הבדל. שניהם חשים מאוימים אל מול המבחן או אל מול המשקל. שניהם כבר סיפרו למוח שלהם את הסיפור השלילי, והמוח מפעיל את תגובת הלחם- ברח. בשניהם מתעורר הצורך לברוח: לוותר, לא ללמוד, לא לעשות דיאטה, לא לשמור על כושר (בשביל מה? אני בטוח אכשל!) או בשניהם מתעורר הצורך להלחם. להלחם במשקל, להלחם במתמטיקה, במורה למתמטיקה, בהורה.

מה אמליץ לאותו תלמיד או גברת? לא להגיד "נכשלתי!" אלא "מה למדתי?" אולי לא מספיק ללמוד רק יום אחד לפני מבחן? לא הייתי צריך לצאת למסיבה בלילה שלפני המבחן, אני חזק בטריגונומטריה אבל חייב ללמוד יותר את נושא הנדסת המרחב, אני זקוק לשיעורים פרטיים. והגברת? משפט חיובי כמו "אני שואפת לרדת מעט במשקל, שואפת לאורח חיים בריא" הוא משפט המשדר אופטימיות, המילה מעט- איננה מאיימת ונראית בת השגה. כשלון הוא כלי ללמידה, בדיוק כמו התמדה, עקביות וסבלנות.

שפת התקשורת האינטליגנטית היא שפה הניתנת ללמידה. הבסיס לה הוא שימוש בשפה חיובית. כבר אמרו לפניי כי חיים ומוות ביד הלשון המה. בתקשורת חכמה אין האדם חייב להסכים עם האחר אולם הוא כן מחויב לברר מה האחר חושב ומרגיש. כאשר כל השותפים לתקשורת מבינים את נקודת מבטו של האחר, גם אם אין הם מסכימים על כך, נוצר מכנה משותף לדיאלוג. כאשר כל הצדדים יוצרים אוירה של פתיחות, קבלה והקשבה- לא תתעורר אותה מלחמה או מנוסה. כן תתעורר תקשורת טובה.